אני בן 30 וכל שנה אני שואל את עצמי. להתחפש או לא
אהוד בנאי סיפר בשירו מהרי נא, על ילד בן שלושים ששוכב בספה אצל הוריו בסלון, מובטל מאהבה ועבודה. הוא לא היחידי שמגיע לגיל שלושים ולא בהכרח יודע מה לעשות עם עצמו, יש כאלה שמגיעים לגיל שלושים ויש להם התלבטויות שונות בחיים, לא תמיד כאלה מורכבות, לא תמיד כאלה הרות גורל ובכל זאת, התלבטות לא קטנה עומדת בפניהם במצבים מסוימים, למשל, הם מתלבטים האם להתחפש בפורים או לא.
על פניו נשמע שהתשובה לכך אמורה להיות ברורה מאליה, בן 30 כבר, לא ילד, אז למה שהוא יתחפש? בדרך כלל נהוג להתחפש בבית ספר יסודי, אחר כך בתיכון זה נחשב לדבר "לא מגניב" בעיניי החברה, כשמגיעים לצבא אין זמן לזה, אחרי הצבא, יש מי שבוחר להתחפש בפורים אם הוא הולך למסיבה מיוחדת במועדון או במקום אחר. סביר להניח שיש גם לא מעט סטודנטים אשר יוצאים למסיבות חג ולכן הם בוחרים להתחפש. כשמגיעים לגיל שלושים קיימת התלבטות.
מצד אחד, גיל שלושים זה כבר גיל רציני לכאורה, כבר לא ילדים, יש כאלה שאפילו יש להם כבר ילדים קטנים. מצד שני, גיל שלושים הוא גיל על הגבול. לא ילדים אבל גם לא מבוגרים ממש, ואם יש ילדים קטנים בבית, זה יכול להיות משמח וחגיגי אפילו יותר להתחפש.
הכל שאלה של אופי מן הסתם, אך זו גם שאלה כיצד עושים את זה, באילו אמצעים משתמשים, עד כמה רחוק לוקחים את זה. האם רק צובעים את השיער ומורחים איפור, האם משתמשים באמצעי ביגוד שונים או שמא רוכשים תחפושת שלמה. היום אפשר למצוא לא מעט מקומות שמציעים תחפושות למבוגרים, כולל חבר'ה בני שלושים, אשר איכותם לא נופלת מתחפושות של ילדים קטנים.
בסופו של דבר, זה יכול להיות מאוד נחמד, מהנה וחוויתי, להתחפש בגיל שלושים. עבור רבים, ייתכן וזו תהיה השנה האחרונה שהם יתחפשו, לפחות עד שיהיו סבים וסבתות וירצו להתחפש על מנת לשמח את הנכדים והנכדות שלהם.